הפריה חוץ גופית ו-PGD

הטיפול מתחיל בגירוי שחלתי באמצעות זריקות הורמונליות יומיות, הניתנות לרוב במשך כ־9–12 ימים. מטרת הגירוי היא לאפשר התפתחות של מספר זקיקים וביציות באותו מחזור טיפול, ולא של זקיק אחד בלבד כפי שקורה בדרך כלל במחזור טבעי. במהלך תקופה זו מתבצע מעקב באמצעות בדיקות אולטרסאונד ובדיקות דם, כדי להעריך את התגובה ולהתאים את מינוני התרופות באופן אישי.

כאשר הזקיקים מגיעים להבשלה הרצויה, ניתנת זריקה להבשלה הסופית של הביציות ובהמשך מתבצעת שאיבת הביציות. זהו הליך קצר, המתבצע בדרך כלל תחת טשטוש או הרדמה קצרה במסגרת אשפוז יום, ולאחריו ניתן להשתחרר הביתה באותו היום. הביציות מועברות למעבדה ומופרות באמצעות זרע של בן הזוג או זרע תורם, בהפריה רגילה או באמצעות הזרקת זרע ישירות לביצית (ICSI).

בימים שלאחר מכן עוקב צוות המעבדה אחר התפתחות העוברים. בהתאם להתפתחותם, לגיל האישה, לרקע הרפואי ולתכנית הטיפול, מתקבלת החלטה על החזרת עובר לרחם או על הקפאת העוברים המתאימים להחזרה בהמשך. החזרת העובר מתבצעת לרוב ללא הרדמה ובהנחיית אולטרסאונד. לאחר ההחזרה, במועד המתאים, מתבצעת בדיקת דם להיריון.

כאשר קיימת מחלה גנטית ידועה, מוטציה משפחתית או הפרעה מבנית בכרומוזומים, ניתן לשלב בדיקה גנטית של העוברים לפני החזרתם לרחם (PGT-M או PGT-SR; בעבר PGD). הבדיקה מאפשרת לזהות עוברים המתאימים להחזרה ולהפחית את הסיכון להעברת המחלה או ההפרעה הגנטית לדור הבא.

במקרים מסוימים ניתן לבצע גם בדיקה למספר הכרומוזומים בעוברים (PGT-A). הבדיקה עשויה לסייע בבחירת העובר להחזרה, אך אינה מתאימה בהכרח לכל מטופלת. ההחלטה על ביצועה מתקבלת בהתאם לגיל, לרקע הרפואי, להיסטוריית טיפולי הפוריות ולמספר העוברים הזמינים לבדיקה.